<h1>בה"ג הלכ' עבדים</h1>
<h2>דף כג:</h2>
האומר לשפחתו הרי את שפחה וילדך בן חורין, אם היתה עברה זכתה לו. (קידושין ס"ט.) האומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד, ולדה כמוה דברי רבי יוסי הגלילי, וחכמים אומרים דבריו קיימין, משום שנאמר (שמות כ"א, ד') האשה וילדיה תהיה. קרא מאי תלמודיה לרבנן, אמר רבא קרא לרבי יוסי הגלילי הוא דקתני ולדה כמוה שנאמר האשה וילדיה תהיה לאדניה בזמן שהאשה לאדניה וולדה לאדניה אין האשה לאדניה אין וולדה לאדניה, והלכה כחכמים.
<h2>דף לח.</h2>
(תו"כ בהר פ"ו) ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגוים (ויקרא כ"ה, מ"ד) מה ת"ל, מנין אתה אומר ישראל שבא על שפחתו וילדה ממנו בן שמותר אתה לשעבדו, ת"ל מאת הגוים אשר סביבותיכם ולא מן הכנענים שבארץ מהם תקנו בניהם ובנותיהם, הן עצמן מנין ת"ל מהם תקנו. עבד ואמה מקיש עבד לאמה מה אמה אין לה קידושין אף עבד אין לו קידושין.
<h2>דף לח:</h2>
אמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר (ויקרא כ"ה, מ"ו) לעולם בהם תעבודו. מיתיבי מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה שיחרר עבדו והשלימו לעשרה, מצוה שני. תנו רבנן לעולם בהם תעבודו רשות דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר חובה. ודילמא ר' אליעזר סבר לה כמאן דאמר רשות, לא, תניא בהדיא ר' אליעזר אומר חובה.
אמר רבה בהני תלת מילי נחתין בעלי בתים מנכסיהו, דמשחררי עבדי, ודסיירי נכסיהו בשבתא, וקבעין סעודתיהו בשבתא בעידן בי מדרשא. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן שתי משפחות גדולות היו בירושלים אחת קבעה סעודתה בערב שבת ואחת קבעה סעודתה בשבת בשעת בית המדרש ושתיהן נעקרו.
אמר רבה אמר רב המקדיש עבדו יצא לחירות. מאי טעמא, גופא לא קדיש, לדמי לא קאמר, דלהוי עם קדוש קאמר. ורב יוסף אמר רב המפקיר עבדו יצא לחירות. מאן דאמר מקדיש כל שכן מפקיר, ומאן דאמר מפקיר אבל מקדיש לדמי קאמר ולא יצא לחירות. צריך גט שיחרור או אין צריך גט שיחרור, ת"ש דאמר רב חייא בר אבין אמר רב אחד זה ואחד זה יצא לחירות וצריך גט שיחרור. אמר אמימר (מ'.) המפקיר עבדו ומת אותו עבד אין לו תקנה, מאי טעמא, גופא לא (קמני) [קנוי] ליה איסורא הוא דאיכא גביה, ואיסורא לבניה לא מורית.
<h2>דף מ.</h2>
אמר רבי יהושע בן לוי עבד שהניח תפילין בפני רבו יצא לחירות. מיתיבי לוה ממנו רבו או שעשאו רבו אפוטרופוס או שהניח תפילין בפני רבו או שקרא שלשה פסוקין בפני רבו בבית הכנסת, הרי זה לא יצא לחירות, אמר רבה בר רב שילא בשהניח לו. והילכתא הניח לו רבו תפילין יצא לחירות, והילכתא השיאו רבו אשה יצא לחירות.
כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח עשו לה קורת רוח, כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח, מצוה לקיים דברי המת. פירוש, מאי קורת רוח דעבדין לה, אי איכא עיבידתא דאמרה לא מצינא למיעבדא לא אכפינן לה עילוה.
עבד המעוכב גט שיחרור אסור בשפחה ואסור בבת חורין.
ההוא דסקרתא דעבדי דאיזדבן לגוים, כלו מרואתא בתראי, אתו לקמיה דרבינא, אמר להו זילו הדרו על בני מרואתיכו קמאי ונכתבו לכו גיטא דחירותא, אמרי ליה רבנן לרבינא והאמר אמימר המפקיר את עבדו ומת אותו עבד אין לו תקנה, ואמר להו אנא כרב דימי סבירא לי, אמרו ליה דרב דימי טעותא היא, אמר להו מאי טעותא דלא אמרה בלשון שחרור, הא אמרה בלשון שחרור הכי נמי, והילכתא כרבינא.
ההוא עבדא דבי תרי קם חד מיניהו ושחרריה לפלגיה, אמר אידך השתא שמעי בי רבנן ומפטרי ליה מינאי, אזל אקניוה לבנו קטן דקטן מקנא קני אקנויי לא מקני, שלחה רב יוסף בריה דרבא לקמיה דרב פפא שלח ליה כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו, אנן קים לן בינוקא דמקרבא דעתיה לגבי זוזי, מוקמינן ליה אפוטרופא ומקרקיש ליה אפוטרופא זוזי וכתיב ליה גיטא דחירות במאמר קטן וכותב לו שטר על חצי דמיו.
<h2>דף מא.</h2>
מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד כדברי בית הילל, אמרו להם בית שמאי תקנתם את עצמו ואת רבו לא תקנתם, לישא שפחה אינו יכול בת חורין אינו יכול, יבטל, והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנאמר (ישעיה מ"ה, י"ח) לא תוהו בראה לשבת יצרה, אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו, וחזרו בית הילל להורות כבית שמאי.
<h2>דף מב.</h2>
הכותב כל נכסיו לעבדו יצא לחירות, שייר כל שהו לא יצא לחירות.
<h2>דף מד.</h2>
בעי מיניה מרבי אמי עבד שהפיל עצמו לגייסות ואין רבו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם מהו שיטול את דמיו, ת"ש דשלח ר' אמי מני אמי בר נתן תורה יוצא לכל ישראל, עבד שהפיל עצמו לגייסות ואין רבו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם מותר ליטול את דמיו וכותב ומעלה בערכיים מפני שהוא כמציל מידם.
אמר רבי יהושע בן לוי המוכר עבדו לגוי קונסין אותו עד מאה בדמיו ועבד יוצא לחירות. דוקא או לאו דוקא, ת"ש דאמר רבי שמעון בן לקיש המוכר בהמה גסה לגוים קונסין אותו עד עשרה בדמיה, שאני עבד דכל יומא ויומא קא מפיק עליה ממצות. איכא דאמרי אמר רבי יהושע בן לוי המוכר עבדו לגוי קונסין אותו עד עשרה בדמיו. דוקא או לא דוקא, ת"ש דאמר ריש לקיש המוכר בהמה גסה לגוי קונסין אותו עד מאה בדמיה, שאני עבד דלא הדר ליה דכיון דזבניה לגוי נפק ליה לחירות, ואף על גב דקנסין ליה עד עשרה בדמיו לא איפשר לאהדוריה ליה, בהמה מאי טעמא משום דהדרה ליה, ליקנסיה טפי חד, פירוש עשרה בדעבד, וחד דמי עבד, אלא עבד מילתא דלא שכיחא היא ומילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן.
